בקטע זה אסקור את עבודתי כמטפלת באמנות עם מטופל, גבר בתחילת שנות ה-30 לחייו הלוקה בסכיזופרניה ומאושפז במחלקה סגורה. זכיתי לעבוד עם מי שהתגלה כאיש עדין חכם ויצירתי, אשר מחלתו פגעה ביכולת שלו לתקשר את עצמו ויצרה סבל שנבע מחוסר תקשורת זו.
את ישראל הכרתי לראשונה הרבה לפני שהטיפול שלנו החל, כשהיה נשכב באמצע המחלקה. גופו שמוט, כבד על הרצפה הקרה והוא אינו מתקשר. כל הפצרותינו שיתרומם לא קיבלו מענה. אז היה קם בפתאומיות והולך -ממהר. היו תקופות של התקפי זעם, של אי שקט שהסתיימו בניתוץ הטלוויזיה.
בתקופות אחרות, היה מתהלך כצל, משתרך אחרי אחד מהמטופלים האחרים אותו הכיר היטב. שניהם היו פוסעים בשקט במעגלים , מסונכרנים בחלל, במעין טקס שאף אחד אחר לא הבין.
לא היו שם מילים. וכשהיו, לא היתה להן משמעות.
הדרך לתקשר התחילה בהזמנה לחלוק איתי את החלל, חדר הטיפול באמנות. חדר נעים, שקט אל מול המולת ה'לובי' המרכזי, ומלא בחומרי יצירה צבעוניים ומפתים.
ישראל היה נכנס לחדר , מתיישב באי נחת מולי ולא מייצר קשר עין. דיבורו לא ברור ורגלו מרקדת בעצבנות. הרגשתי כאילו אני לוכדת אותו כפי שלוכדים חיה בכלוב.
חלק מהעבודה כללה את ההפרדה בינו ובין המחלה שלו. כביכול בין החלקים הבריאים, שנחשפו אט אט, ואלו החולים. גם מול הסביבה הקרובה. ההבנה כי המחלה אינה נפרדת ממנו אך היא איננה כולו. קיימים בו חלקים עשירים ויצירתיים שהמחלה לא נגסה בהם. בישראל גילינו ביחד את חוש ההומור, החכמה הלא שגרתית והיכולת למשחקיות. הוא התגלה כצייר מוכשר ויכולת זו עמדה לצידו תמיד, כמסייעת בתקשורת מול אנשים, גם בתקופות בהן התקשה מאד להיות בקשר. הוא צייר נופים בצבעי פנדה , יצר דמויות קומיקס מאגנה בעפרון, והכין סדרת צילומים של חתולים במחלקה.
העבודה באמנות הזכירה לישראל, את היכולות שלו , את היותו מוכשר כבר מילדות בציור ובצילום. אבל גם את היותו פותר בעיות עבור עצמו. בעקבות פתרון בעיות להן נדרש במסגרת הטיפול. למשל, הוא יצר מגדל מלא און מכוסות חד פעמיות ודבק שקרס שוב ושוב. בהמשך הוא מצא דרך לחבר בצורה טובה יותר- בעזרת מסמרים וקרשים הוא יצר מבנה קוהרנטי - בית.
אופי המחלה, המגבלה של ישראל אילצה אותו לנוקשות מחשבתית, לפראנויה ולחשיבה קונקרטית. כל אלה הקשו על היכולת שלו לתקשר את עצמו החוצה, אך יותר מכך, גם הקשו על היכולת שלו להבין את עצמו. מחשבה מורכבת מדי או ציור מורכב היה הופך ל'חי', ציור הקם לתחיה ו"מדבר" איתו , פסיכוטי, ומעורר פראנויה. הילכנו על חבל דק.
בהמשך הטיפול ועם ההטבה וההתייצבות במצבו הנפשי, התחלנו לשוחח על זיכרונות, על יחסים, משאלות. הוא הצליח לדמיין יותר, להרגיש אמפתיה. אז עלתה באופן כואב יותר, המשאלה לחיות חיים רגילים. ללכת לשחות בים, לעבוד, להיות ביחסים אינטימיים מלאים. להינשא. ובכל אלה ניסינו לראות איך הטיפול כן יכול לתמוך בזכות שלו להיות מאושר.
במהלך כל ההיכרות בינינו עלו נושאים הקשורים גם לזכויות שלו . לזכויות הבסיסיות לחירות, לחופש. בהיותו בטיפול כפוי זמן כה ממושך, נלקחו ממנו זכויות שהוא איבד את האמונה כי הן שייכות לו. העובדה כי הוא נתון במסגרת של כפיה, ממנה לא יוכל לצאת בקרוב, שירתה אותו בתקופות מסוימות, בעיקר בתקופה הראשונה. היא הגנה עליו מפני העולם והחזיקה עבורו גבול - מיכל מלאכותי שאיננו יודע ליצור לעצמו, בדיוק כפי שגופו לא היווה מיכל רציף עבורו. עלה למשל הצורך הבסיסי בפורקן, לאונן באופן שיחווה כלגיטימי ומותאם, במחלקה שבה אין שום מקום שהוא פרטי. היה מאבק מתמשך מצידו, גם לעיתים ברגעים בהם יכולת השיפוט נדמתה כפגומה, על הזכות לבחירה אשר באה לידי ביטוי ברצון שלו לבחור את האוכל שלו, וויכוחים בלתי פוסקים על הטיפול התרופתי שלו.
בעזרת הטיפול הוא פיתח גמישות מסוימת במחשבה. הוא הצליח ליצור קשר מיטיב עם צוות המחלקה ועם משפחתו לפרקים. כל הרגשות החדשים הוסיפו הסברים לתופעות, נתנו משמעות והפכו את תמונת חייו לצבעונית יותר. מלאה. ועם ההכרה הזו גם היכולת להרגיש חי, להרגיש שייך, מיוחד ומשמעותי.
ישראל השתחרר לראשונה מבית החולים אל מוסד שיקומי פתוח לאחר עשר שנים שבהן היה מאושפז במחלקת גברים סגורה ולסירוגין לתק' קצרות בבית אביו, מאז היה בן 20. הטיפול ארך כשנתיים במפגשים רציפים, פעמיים בשבוע..
לאחר כמעט שנה במוסד פתוח, ישראל חזר לאשפוז במחלקה הסגורה.