איך מחליטים מתי הרגע לעזוב? באיזה אופן בוחרים אילו חלקים מהחיים יכנסו לתוך המזוודה? כיצד אורזים תקווה ואמונה? מה קורה בגוף ובנפש כשמגיעים לשפה ולתרבות חדשה? איך ומה מספרים לילדים?
עם שאלות מורכבות אלו ונוספות, התמודדנו והחזקנו במהלך פרוייקט "סטודיו בטוח" למען פליטי אוקראינה.
במהלך פברואר 2022 פלשה רוסיה לשטחה של אוקראינה ופתחה במלחמה. עד סוף אוגוסט כ 15 מיליון מתושבי אוקראינה נעקרו מבתיהם בעקבות הקרבות ומצאו מקלט במדינות שכנות. כ 35,000 הגיעו לישראל כעולים חדשים או כמבקשי מקלט זמני. המלחמה נמשכת עד היום.
חווית ההגירה והפליטות אינה זרה לנו, עוד מימים ימימה, כעין ארכיטיפ של העם היהודי. ולא רק, כמובן. אחד מפניה של הטראומה בא לידי ביטוי ברצון לצאת ולעשות, להיות חלק פעיל בסיפור. וכך יצא שהייתי חלק מצי מתנדבות מרשים ביותר בפרוייקט "סטודיו בטוח" שהתרחש במקביל במספר ערים ברחבי הארץ: נורדיה, כרמיאל, גבעת חביבה ופתח תקווה (לילדים פליטים חולים ובני משפחותיהם).
המפגשים בסטודיו בו התנדבתי זימנו התבוננות טיפולית אחרת והתמודדות עם שאלות מהותיות, שבאורך פלא היו רלוונטיות לשני הצדדים, המתנדבות ומשפחות הפליטים – כמה זמן נהיה כאן? מי יגיע אלינו? איך נסתדר בלי שפה?
העוגן המשמעותי ביותר לעבודה היה יצירת מרחב טיפולי, אך לא טיפול.
הסיטואציה הייחודית הזו זימנה מפגשים עם אנשים הנמצאים בעיצומו של משבר, המגיעים למקום ארעי ללא ידיעה כמה זמן ישהו בו. כל שבכוחנו הוא לעבוד ב"כאן ועכשיו", ללא ה"פריבילגיות" המוכרות לנו בעבודה הקלינית. כך מצאנו עצמנו לא פעם מתהלכות בינות החלקים ההישרדותיים והקונקרטיים של עזרה בחיפוש אחר מגורים, איסוף תרומות וכן מקום המאפשר להורים לקחת רגע לעצמם, ולהשאיר את הילדים לבד איתנו.
תוך כדי, שמנו לב לתמה מרכזית העולה שוב ושוב בקרב הילדים – בניית בית משותף. חזק, יציב, המודבק באמצעות המון המוני מסקינטייפ. תחילה בנו בקרטונים גדולים, כאלו שיכולים להכיל בתוכם ילדים בגילאים 3-8, ולהעניק להם תחושת מוגנות רגעית. לאט לאט הגודל הצטמצם, והדגש עבר לפנים הבית ולפרטים הקטנים – עיצוב החלל עם חלונות, וילונות, סלון, חדר שינה ועוד.
וכיאה למצב הפליטות והארעיות, כך גם ההודעה על סגירת המקום והסטודיו הגיעה לפתע פתאום. מבלי לדעת ממי בדיוק נספיק להיפרד ומתי, מחשבות על מי הסתדר ואיך, ומי עדיין לא, ומקומנו האישי בתוך כל זה. גם שלב האריזות שלנו הותיר מעט בלבול – מה משאירים, מה לוקחים, מה מעבירים הלאה?
פגישת הסיכום של הצוות (וכן כל הליווי והריכוז בפועל של הסטודיו) נעשתה ע"י עדי אליאל לשם הנפלאה, שחיברה אותנו מחדש לשיר הכל כך ישראלי, הפשוט והבסיסי של נעמי שמר – "על הדבש ועל העוקץ", אשר קיבל רובד משמעות נוסף.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקווה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה.
שמור אלי על זה הבית,
על הגן, על החומה,
מיגון, מפחד פתע
וממלחמה.