מאת: נגה ברגר- גרשון
לרגל יום השואה הבינלאומי שחל בסוף החודש, עשיתי רגע עצירה קטנה להתבוננות על עבודתי כמטפלת ב'עמך'*, המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני.
"בחזוננו אנו רואים את יחסם של העם היהודי ומדינת ישראל לאדם בכלל ולניצולים בפרט, כדוגמה ומופת לחברה האנושית".(מתוך חזון העמותה).
הקריאה בחזון הביאה אותי לחשוב על הבחירה שלי לטפל בניצולי שואה, בני הגיל השלישי.
מה בין האישי ללאומי, לאנושי, לטיפולי, לאומנותי?
במקצועי אני דרמה-תרפיסטית ומנחת קבוצות. דרמה תרפיה עושה שימוש בתיאטרון ובאומנויות שונות לשם מניעה, התערבות, טיפול ושיקום. בכלי זה משולבות כל דרכי ההבעה המילוליות והבלתי מילוליות, באופן מאולתר וספונטני: דרמה, פלייבק, גוף ותנועה, מוסיקה, כתיבה, צבע וחומר.
הדרמה תרפיה מפתחת את כל המשאבים האישיים: קוגניציה, הבעה רגשית ומיומנויות חברתיות, תוך שימוש בכל החושים. בכך מאפשרת התפרקות פיזית ורגשית ומזמנת זוויות ופרספקטיבות שונות להתבוננות.
הדרמה תרפיה מניעה אותנו על ציר הזמן, ומאפשרת לנו לגעת בעבר, בהווה ובעתיד. היא מבקשת למצוא זוויות שונות, בעצמי ובאחר, שיביאו לשינוי ולשיפור באיכות חיינו.
בטור זה אנסה להמחיש, או אולי לגעת ולו לרגע, בעוצמת השימוש בכלים ההשלכתיים בטיפול בבני הגיל השלישי ובניצולי השואה בפרט. הוא מהווה גם כר להגיגי שלי, לעוצמות המרגשות והסיפוק שאני חשה בעבודתי.
לצורך כך, אתחיל בשיר ששימש אותי באחת מהקבוצות הטיפוליות שהנחתי:
"כשגדשו חייו בכל טוב
הוא אגר את המלאי
בקופסות שימורים
קופסה של בריאות
קופסה של רוגע
קופסה של אהבה
קופסה של שמחה
וקופסה אחת של השלמה
למקרה שמשהו יאזל" (שימורים / רחל נפרסטק)
את מילות השירים אני דואגת להדפיס להן בכל פעם בגופן 24, כך שהקריאה תהיה עבורן קלה ולא מתאמצת. הן מודות על המחווה הפשוטה לכאורה, ועם זאת - היא אינה מובנית מאליה בתוך עולם שחי את ההווה, שמזָמֵן קִדמה וכביכול משאיר מאחור את כל מה שידעו, משאיר אותן עילגות בשפה חדשה ובלתי נרכשת.
אנחנו קוראות במילים והן מתרגשות - כמו מזהות את עצמן בשיר. לעיתים אנחנו מדברות אותו, לעיתים מאזינות לו, לעיתים מציירות אותו או דולות ממנו דימויים. לעיתים הוא פשוט זרז עבורן כדי לספר את סיפורן האישי.
הן בנות 80 פלוס. במהלך המפגשים נפרשים סיפורי חיים... עולם ומלואו... האישי וההיסטורי שזורים יחדיו: ילדות נשכחת, שואה ותקומה, משפחה וזִקנה.
ישנם רגעים שבהם אני מרגישה, שהמילים אינן מספיקות להן. המילים הן מוכָּרות, מאיימות, לעוסות וחזרתיות. והנה נראה פתאום, כי דווקא מתוך הדיאלוג האומנותי-יצירתי נולדת התבוננות חדשה, מעין קריאת "אאוריקה" מלווה במשפטים כמו: "מי היה מאמין שבגילי עוד אגלה דברים חדשים על עצמי".
וכך הן עוברות במרחבים שבין הזכות להיות קיימות ונוכחות ולבקש לעצמן משמעות ושלווה, ובין העצב והאובדן על שהיה בהן ואבד, על מי שהיה ואיננו. הן עוברות בין התאים המתים שאבדו לעולמים לאלו שעוד חיים וזורמים בתוכן. כמו מקטלגות וממיינות מחדש את עולמן בקופסאות, שמכניסות סדר ומשמעות בתוך המפגש עם הגוף הדואב, הבדידות והנפש העייפה. בתוך כל אלה הן מגלות שעוד ישנו מרחב ומקום להתרחבות, יוצרות הקשרים וקשרים חדשים.
אסיים בנימה אישית. כשהייתי ילדה, חלמתי להיות שרה גיבורת ניל"י או אולי זוהרה לביטוב, הטייסת העברית הראשונה. הייתי גומעת בשקיקה את ספריה של דבורה עומר, מבכה על כך שנולדתי ב"תקופה משעממת".
שלא כמו הגיבורות הטראגיות של ילדותי שמתו בדמי ימיהן, המטופלות שלי הגיעו לגיל גבורות ולמעלה מכך. הן זכו לחיות חיים שלמים, על אף הטרגדיה האישית והעולמית שליוותה את ראשית חייהן. הטיפול בהן הוא זכות עבורי. מעבר לתחושה, שבאיזשהו מקום אני לוקחת חלק בסיפור גדול יותר לאומי והיסטורי, אני גם זוכה להכיר את הנפש הפרטית והייחודית. לצעוד עמה דרך רבדים ישנים-חדשים ואישיים, לשזור חוטים עדינים בין עבר להווה, לטעת תקווה ומשמעות בעולמה ובעולמי.
הכותבת היא דרמה-תרפיסטית ומנחת קבוצות. מטפלת, בגיל השלישי באופן פרטני וקבוצתי, במסגרת עמותת "עמך" ראשל"צ.
* עמותת עמך הוקמה בשנת 1987 על ידי ניצולי שואה ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, על מנת להעניק טיפול נפשי, תמיכתי וחברתי לניצולי שואה ובני משפחותיהם. כיום מעניקה העמותה מענה ייחודי לצרכים הנפשיים והחברתיים של כ-20,000 ניצולי שואה ובני משפחותיהם.