יעל הקש רון ומיטל בן גיגי
החיים עם פוסט טראומה כהמשלה ל"חגורת התנגדות". חגורה זו הינה אביזר המשמש שחיינים לאימון כח בו הם מדמים שחיים נגד הזרם. החגורה מושכת אותם אחורה והם עושים מאמץ להמשיך לחתור.
מי שחי עם הטראומה חווה עצמו כמי שקשור לחגורת התנגדות המחוברת לגופו במהלך כל היום כאשר בכל רגע היא עלולה למשוך אחורה בכל אינטראקציה שגרתית, משפחתית וחברתית. הסובל אינו יודע מתי היא תתהדק סביבו, זהו "צל שקוף" המחזיר שוב ושוב לחיות ולהתנהג את זיכרון הטראומה.
בחוויה הפוסט טראומטית, החושים מתחדדים פנימה. האדם כאילו שומע הכל ולא שומע כלום מההווה שבו הוא שרוי באותה עת, קצת כמו לצלול בתוך בריכה ולשמוע באופן עמום את הרעש וההמולה סביב. זו חוויה מפוצלת שבה שני מצבים - האחד, של כבוי או מושתק והשני הוא ווליום אדיר וחזק.
הזיכרון הטראומטי לא הוזמן ואינו בשליטה וכמו שנהדף כך הוא חוזר ומגיח אל תוך המציאות. ישנו רצון עז להעלים את החוויה או הזיכרון אבל זה לא הולך לשום מקום ובאותו רגע הכל נחווה בעוצמתו המקסימלית.
כמו הגוף שבאירועי טראומה מסוימים הוא הראשון לחטוף את ההדף, כך קורה למשפחתו של הסובל מפוסט טראומה. זהו לא בהכרח הדף הפוגע פיזית בגוף, אך בהכרח פוגע ומתקיף את החושים שלנו. האדם הסובל מפוסט טראומה, לעיתים קרובות, סובל מקושי משמעותי בוויסות חושי ורגשי ולכן עשוי להגיב באופן לא פרופורציונלי לסיטואציות במשפחה.
טיפול או טיפול בהורות עם התבוננות על האירוע הטראומתי מאפשר להורה, הדמות הנתפסת בעיני המשפחה כחזקה ובלתי שבירה, מרחב בטוח, המספק חוויות שליטה על הסיפור. בהמשך, אותה חוויית שליטה מאפשרת להורה לתווך את הסיפור החוצה למשפחתו ולמעגל הקרוב והתומך.
כיצד טיפול באמצעות אומנויות עשוי לסייע בתיווך הסיפור למשפחה?
הטיפול באמצעות אומנויות מייצר עבור המטופל מרחב מוגן ושמור לפתיחת פצע, ניקוי וחבישה. זהו תהליך המאפשר יצירת דימוי חיצוני לרשמים אשר בגופנו ובמוחנו, הדימוי שמייצר המטופל יהפוך להיות עוגן בחייו, ובדרך זו ירכוש המטופל אט אט חווית שליטה על הנרטיב אל מול הזיכרון החי ויוכל להנכיח את חווייתו ואת תחושותיו.
כיצד זה קורה?
למשל: עיבוד באמצעות מסיכות - יצירת 'מסיכה' מאפשרת מסע בין כאן לשם, בין לפני ואחרי, בין הטראומה לבין המציאות. המסכה פותחת אינספור אפשרויות תקשורת דרכן ניתן להראות, להיראות, להתעמת, ליצור דיאלוג, להביא ולקיים את עצמי והיא כלי מוגן ומגן, מכיל ומוכל.
תהליך היצירה מאפשר דיאלוג עם שני עולמות מפוצלים: עולם המציאות (המשפחה, הזוגיות, ההורות) ועולם הטראומה המתפרץ אל תוך מציאות חיים. השהות מאחורי המסיכה מזמנת דיאלוג עם חלקים שקופים ולא גלויים המצויים בתוכנו, הדיאלוג הנעשה דרך האובייקט היצירתי ולא באופן ישיר ולכן מאפשר עיבוד ממרחק בטוח ומוגן יותר.
כמו כן, דרך ההכנה, החשיבה, האזור אותו אנו רוצים לכסות ולגלות, החומרים מהם מורכבת המסכה, האם זו מסכה מותאמת אישית / קולקטיבית- כל אלו מהווים חלק מהנרטיב המספר את הטראומה ומטעין אותה.
דוגמא נוספת הינה עיבוד באמצעות שיר / המילים כחומר -
המטופל עשוי להיעזר בכתיבה אינטואיטיבית מתוכו או חיבור רגשי למילים ומנגינה של משורר אחר ודרך כתיבת הדיאלוג הפנימי מתאפשרת הקשבה, שליטה והתמודדות עם הסיפור כפרק בחיים.
המסע של המפגש עם הזיכרון הוא מסע ארוך, מלווה לכל החיים ולכן העיבוד הוא כה חשוב ורלוונטי. היצירה היא המרחב המאפשר לאדם לתת צורה ומסגרת לחוויה, להרחיקה ממנו ועדיין להישאר עימה בדיאלוג ולבטא ולשחרר את מה שכלוא בפנים. הטיפול באמצעות אומנויות מאפשר את "מציאת המילים" ודרך חומרים, סמלים ועוגנים מתאפשרים עיבוד ויצירת סימני דרך עבור המטופל/ההורה, על מנת שיוכל לחיות בהווה יחד עם ילדיו ומשפחתו.
קולות מתוך הטיפול:
"אט אט יום אחרי יום, אירוע תוקף אירוע ומתחילה לעלות בי ההבנה וההכרה שיש לי סיפור חיים אשר לעיתים מנהל אותי וכמו בריקוד - פעם הוא מוביל ופעם אני. ישנה בי כעת ההבנה שישנו דבר אשר אינו נראה לעין אך מתקיים וחי בתוכי…. ההבנה שאני סובל ממשהו ושיש בי חלקים המרגישים לי זרים ואין לי חווית שליטה על הקיום שלהם בתוכי, הכל מתערער. הסביבה מזדעזעת, הסמכות שלי כהורה מתערערת, המקום שלי בזוגיות נשבר."
"לעיתים זה מגיח אחרי זמן רב ואני אפילו לא יודע מה יהיה הטריגר שיחזיר אותו לתודעתי. כאשר הזיכרון מגיח, כל גופי זוכר, אני נכנס למצב כוננות עם כל חושי"
"אני כל כך חושש לאבד את היקר לי מכל!"
"הפצע הזה שאיתי, אינני רואה אותו ולא יודע מתי הוא ישתלט על מחשבותיי וגופי. הוא איננו מבקש רחמים אלא מבקש ורוצה חיבוק, הבנה. כל כך רוצה כבר להמשיך הלאה, להתקדם."
חוויות פוסט טראומטיות אינן בחירה. הן מתפרצות לחיינו ועם זאת, הסובל מהן יכול ללמוד לחיות עמן טוב יותר. באמצעות תהליך טיפולי לומד המטופל להקל על עצמו וכתוצאה מכך על משפחתו.
משום שהטיפול באמצעות אומנויות מאפשר חיבור לחוויה דרך ביטויים חווייתיים, תוך מרחק סימבולי בטוח, הוא מהווה נתיב העשוי לסייע לנפגעי טראומה להשיג שליטה על החוויה, להתמודד ולחזק את מקורות התמיכה הכי חשובים שלהם - המשפחה.
מיטל בן גיגי היא מטפלת באמצעות אומנות, מדריכה מוסמכת ומרצה בנושא הורות באקדמיה"ת- האגודה המקצועית לטיפול באמצעות אומנויות בישראל.
יעל הקש - רון הינה מטפלת ותיקה באמצעות אומנות, מטפלת בהורות ובמבוגרים, מדריכת מטפלים בקו הסיוע של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) ומרצה באקדמיה בנושא הורות.